פרקים שאפשר לקרוא רק באתר

עשר דקות מאוחר יותר, נוגה כבר עמדה בפתח הבניין. היא שלחה מבט אל קצה הרחוב – ואז ראתה את ווקס מגיח מעבר לפינת ומנופף לה לשלום. ״מה את עושה פה?״ הוא שאל, סוקר את האזור במבט משתומם, כאילו מנסה להבין איזו אטרקציה מצאה נוגה באזור הזה של העיר. ״חברה שלי גרה קרוב,״ הסבירה. הוא הנהן, אך נראה שלא קנה את התשובה עד הסוף. ובכל זאת – לא חקר. ״אמא שלי ביקשה ממני לאסוף מתנה שהיא הזמינה מחנות של כלי קודש. קטע שאת באזור.״ ״ממש,״ נוגה חייכה. היא הרגישה שווקס החליט להניח לשיחה האחרונה שלהם, או שמא להתעלם ממנה בינתיים. והיא זרמה, לעת עתה. הם החלו לצעוד יחד במורד הרחוב לעבר החנות הקטנה – ״כלי אהרון״. הראש של נוגה כמעט הסתחרר מהפער שבין המועדון שבו הייתה לפני רגע, לבין החנות הזו. הקירות היו מוקפים מדפים עמוסים ספרי קודש, נטלות לנטילת ידיים, כלי כסף מעוטרים להבדלה וכוסות מנצנצות לקידוש. לצידם עמדו ערמות של כיפות בכל צבע וגודל אפשריים, והמון סוגים של מזוזות לדלת. שני המוכרים נראו בעיניה כמו אב ובן — שניהם חובשי כיפות סרוגות גדולות, ציציותיהם משתלשלות ממכנסיים, ולמבוגר היה זקן ארוך ולבן. בחנות הארוכה והצרה הסתובבו עוד כעשרה קונים, נשים וגברים — כולם נראו דתיים או חרדים, ועיינו במגוון כלי היודאיקה באטיות. אישה אחת, בפאה מסוגננת ולבוש מוקפד, התייעצה עם העובד הצעיר לגבי סוגי הסידורים. נוגה הסתכלה עליהם ברגשות מעורבים. הם היו לכאורה חלק מהעולם שלה — אך פתאום הרגישה שהם גם קצת זרים לה. ״היי, אמא שלי — גבריאלה ווקס — שלחה אותי לאסוף משהו,״ פנה ווקס אל המוכר. ״או, שלום עליכם!״ קרא המוכר המבוגר בחום. ״בטח... יצא לה מאוד יפה.״ ווקס חייך אליו בנימוס בעוד האיש התכופף והוציא מתחת לדלפק שקית בד מהודרת. מתוכה שלף בזהירות שתי קופסאות מעוטרות. בכל אחת מהן היה חפץ עטוף בבד ארגמן. ״בוא תירא שזה בסדר,״ אמר, והסיר בעדינות את הבדים, חושף שתי כוסות קידוש מכסף טהור, מעוטרות ברקיעות עדינות. ״תסתכל מכל צד, תראה איזו עבודה יפה,״ אמר, ומסר את הכוסות לווקס, שנראה מעט אובד עצות. ״צריך לשאול את אמא שלי, אני רק אוסף…״ השיב ווקס, מובך מעט, ושלח מבט מהיר לעבר נוגה. היא משכה בכתפיה. ״בסדר, תיקח הביתה. אם יש בעיה, אנחנו פה,״ אמר המוכר בעדינות, והחל לעטוף מחדש את הכוסות בזהירות. ״אני צריך גם כמה כיפות,״ הוסיף ווקס. ״בוודאי. כמה סנטימטר אתה צריך?״ ״שבע-עשרה,״ ענה ווקס. ״יש שם, בסלסלה מהעץ הכהה.״ ווקס ונוגה ניגשו לסלסלה, שהייתה מלאה כיפות סרוגות בעבודת יד — בצבעים שונים ובדוגמאות מגוונות. ״מה את אומרת על זו?״ שאל ווקס כשהרים כיפה בדוגמת קליעת מטרה בצהוב ושחור בוהק. נוגה עיקמה את אפה בגועל. ווקס צחק וזרק אותה בחזרה לסלסלה. ״ברור... זה מכוער ברמות. מי בכלל חשב על זה?״ ״ומה עם זו?״ שאל והרים כיפה מסולסלת בגוני אפור ולבן. ״עוד יותר גרוע,״ גיחכה נוגה. ״כן... זה באמת פנסיונרים סטייל,״ זרק גם אותה וחייך, בעוד נוגה נקרעת מהטעם המזעזע שלו ומתחילה לחפש בעצמה. ״אולי זאת?״ שלפה כיפה כחולה בגוון עיניו של ווקס, עם פס דק של ורוד כהה בקצה. ווקס הניח אותה על ראשו והביט במראה שלצידו. ״אהבתי,״ אמר. נוגה הרימה את מבטה אל הכיפה המונחת על שערו הכהה והעבה — אין ספק, הוא היה חתיך. מאוד. וחמוד. מאוד. לחייה החלו להתחמם. ״טוב, אני צריך עוד שלוש כאלו. נראה לי שעדיף שתבחרי את.״ הוא הביט בה, הפעם בהתמקדות שחרגה מעבר לכיפות. ״מה עם זו?״ שלפה נוגה כיפה נוספת, יפה מאוד, מהסלסלה שליד. ״זו רק חמש-עשרה ס״מ,״ העיר ווקס. ״שני סנטימטר פחות,״ השיבה. ״כמעט לא רואים הבדל.״ ״זה כאילו לא משנה, אבל זה מדרון חלקלק. אם לא מתעקשים על השתי ס״מ בהתחלה — בסוף מגיעים לכיפה פקק שאי אפשר לראות בכלל...״ ״זה נשמע לי מוגזם,״ אמרה נוגה. ״למה? איך מחליטים איפה לעצור?״ ״איפה שמרגישים... אני מניחה. לא רחוק מדי מהמקום שנראה לנו נכון.״ ״חשוב לי שיראו את הכיפה. יותר חשוב לי הערכים מאשר הסטייל.״ ״יראו גם אם זו קטנה יותר,״ ניסתה לשכנע. ״אבל גדולה יותר, זה מסר. שאני לא מתפשר. שאני לא ׳דתי מחמד׳.״ ״מה זה דתי מחמד?״ שאלה נוגה בחיוך. ״את יודעת, אחד שזורם כזה. כאילו דתי, אבל מוותר כדי שיחבבו אותו. מתפשר על הערכים כי זה יותר נוח.״ ״לא כתוב בשום מקום בתורה שצריך כיפה של 17 ס״מ. ומה רע שיהיה גם נוח, אם אפשר גם לקיים מצוות?״ ״נוח זה מסוכן. צריך להישאר עירניים. היום זה כיפה קטנה, מחר ים מעורב, אחר כך שתייה עם חברים... ובסוף כבר לא שומרים נגיעה.״ נוגה בלעה רוק. היא לא הייתה בטוחה מה דעתה על שמירת נגיעה. מצד אחד, זה מנע מצבים אינטימיים מוקדמים מדי. מצד שני, זה הרגיש לה כמו ויתור כואב על אהבת נעורים — השנים שבהן הכול אמור להיות מרגש, מלא חוויות. כששומרים נגיעה, כל קרבה בין בנים לבנות הופכת למאבק תמידי. ״למה אתה החלטת לשמור נגיעה?״ שאלה בשקט. ״אני יודעת שצריך, אבל לא כולם שומרים.״ ווקס שתק לרגע, שוקל את מילותיו. ואז ענה: ״תראי... אני פשוט לא רוצה זיכרונות מהסוג הזה עם מישהי שהיא לא אשתי.״ נוגה הביטה בו בתדהמה קלה, ואז הנהנה. היא לא יכלה להכחיש שמשהו בתשובה הזו נגע לה בלב. כן, היא הייתה מעדיפה עכשיו ללכת יד ביד עם ווקס, להרגיש קרובה אליו, אבל היה גם משהו רומנטי כל כך במה שהוא אמר. והיא ניסתה לדמיין — מי תהיה הבחורה שווקס יתחתן איתה בסוף? מחשבתה נדדה אל איילה ורוחי. הם לא חיכו לשום דבר. הם טרפו את החיים. קפצו ועפו בין גגות, בנו לעצמם ממלכת חלומות, אהבו בלי מגבלות. זה לא שלא היו להם ערכים — פשוט הערכים שלהם היו אחרים. לחיות. לחגוג. לא לדחות דברים טובים למועד לא ידוע. אבל מבחינת ווקס, החיים היו כמו עבודה — משימה עם מטרה ברורה, עם משמעות. ואהבה, מבחינתו, הייתה משהו ששמור לאדם אחד, יחיד ומיוחד — ושבשבילו צריך לחכות, לפעמים הרבה מאוד זמן. נוגה הקשיבה לו, ובחלקה הסכימה. אבל לפעמים זה הרגיש לה כמו ללכת עם מזוודה של חמישים קילו על הגב. והיה לה רצון עז פשוט להניח אותה בצד. ״מה את חושבת?״ שאל ווקס בסקרנות אמיתית. נוגה הרימה אליו מבט. ״אני חושבת שהמורות שלי מנסות להפחיד אותנו כל הזמן,״ אמרה בכנות. ״כאילו, הרעיון שאתה שומר את כל ה... החלק הפיזי לאשתך — הוא ממש יפה בעיניי. באמת. אבל אצלנו באולפנה, זה תמיד מוצג אחרת. הם כל הזמן אומרים שאם לא נשמור נגיעה — נהפוך לסחורה משומשת. וזה... פשוט מבאס. היא השתתקה לרגע, מוודאת שהוא באמת מקשיב. הוא הקשיב. ״ואני לא חושבת ככה,״ המשיכה. ״מבחינתי, זוגיות זו חוויה. זה חלק מהחיים. זה לא כמו עגבנייה בשוק שנמעכה כי נגעו בה יותר מדי פעמים. זה יותר כמו... ספר משנה שלמדו ממנו תלמידות אחרות, והשאירו הערות חכמות בשוליים. זה אולי לא חדש מהניילון, אבל זה מלא תובנות. וזה יותר שווה.״ ווקס הטה את ראשו, חושב. ״מעניין,״ אמר בשקט. נוגה חייכה. ״והחיים קצרים, לא? למה לחיות כל הזמן תחת מגבלות?״ ווקס צעד חצי צעד קדימה. הוא התקרב אליה ונשען באלכסון על המדף שמאחוריה, עד שעמד בגובה עיניה ממש. נוגה הרגישה את המרחק ביניהם מצטמצם — לא נגעו, אבל היא יכלה לחוש את החום שנפלט ממנו, האוויר ביניהם הפך צפוף יותר. עיניו הכחולות, בגוון של מי ים עמוקים, בחנו אותה, ובזוויתן נצנץ זיק של שובבות. ״המגבלות,״ הוא אמר בקול שקט, ״הן מה שנותן משמעות לכל מה שכן מותר. זה כמו גלידה — אם אוכלים כל יום, זה מאבד טעם. אבל אם שומרים לזה מקום קטן, זה נשאר מיוחד.״ ״חברה, פלירטוטים — לא כאן, בבקשה,״ קטע אותם המוכר, שנשען על הדלפק והציץ לעברם, בחיוך חצי משועשע. ווקס האדים מעט. הוא הרים גבה לעבר המוכר, כאילו מתנצל, ואז פנה לנוגה. ״אני הולך לשלם,״ אמר בלחש. ״רגע.״ נוגה עצרה אותו. הוא הסתכל עליה במבט שואל. ״זה.. זה שהזמנת אותי להסתובב ביחד היום.. זה אומר שאתה סולח לי? שאתה בסדר עם הכח המוזר שלי?״ נראה שהשאלה היתה כבדה על ווקס. שהוא עדין לא רצה להתעסק בה.״ אני לא יודע. אבל אני מצטער שהייתי קר כל-כך.״ נוגה הנהנה, וראתה את גבו הרחב מתרחק לעבר הקופה

״את באה?״ איילה קראה לנוגה מן הגג של הבניין הבא, כשבערך מטר אחד של כלום הפריד ביניהן. ערב הבא איילה הזמינה את נוגה להצטרף לבילוי רגוע עם חברים, כדי לשכח משברון הלב מול ווקס, רק שנוגה לא תיארה לעצמה שהכוונה היא לגג של בניין נטוש בעיר התחתית של חיפה, כשהדרך היחידה להגיע אליו היא דרך טיפוס מסובך מגגות של בניינים אחרים. ״נוגה, זה ממש שטויות. אני אתן לך יד ותעברי. עשיתי את זה אלף פעם,״ איילה עודדה אותה. נוגה הושיטה לה את היד, ואיילה משכה אותה לעברה במהירות. ״אני לא מבינה... למה אתם נפגשים דווקא כאן?״ נוגה מלמלה, מתנשפת מפחד. ״אמרתי לך, רוחי טרייסר. זה כמו הבית שלו.״ ״מה זה טרייסר?״ איילה הביטה בנוגה כאילו נפלה מהירח – ואז, כאילו מתוך השמים, שלושה נערים נחתו לפניהם בסלטה לאחור, התגלגלו ונעמדו על גג הבטון. ״מי שעושה פרקור,״ הסבירה איילה. נוגה בהתה בהם בתדהמה – שלושה נערים חסונים למראה שחייכו לעברן. הגבוה שבהם, נער עם שיער מתולתל בצבע שמש שגלש עד לכתפיו, לבש מכנסי דגמח ארוכים וחולצה לבנה בלי שרוולים, שחשפה שרירים מרשימים. הוא ניגש אל איילה ונשק לה על שפתיה. ״אללה, הגעתן,״ אמר והביט לעבר נוגה. ״היי,״ הוא בירך אותה והושיט יד. ״היי,״ נוגה השיבה, אך לא החזירה לחיצה. ״היא שומרת נגיעה,״ איילה הסבירה. ״אהבתי,״ רוחי חייך בנונשלנטיות והצביע לעבר שני חבריו מאחוריו. ״זה טוקי, וזה סיני.״ טוקי – נער דק עם עשרות קעקועים קטנים ושחורים על זרועותיו, וסיני – שנראה הצעיר מכולם, בעל שיער שחור שמכסה את עיניו למחצה ורגליים יחפות – הרימו ידיים לאות שלום. נוגה חייכה אליהם בחזרה. ״יאללה, נכנסה?״ רוחי הניד בראשו לעבר הצד המרוחק של הגג. ״ברור. חיכינו לכם,״ איילה אמרה והחלה להוביל את הדרך לאורך הגג, לעבר מה שנראה כמו ה״זולה״ שלהם. תוך כדי הליכה, נוגה הבחינה בנוף המדהים שנשקף מתחתים. הם היו בקומה השתים-עשרה – ואורות השוק ונמל חיפה נצנצו תחתיהם. נוגה הרגישה על פסגת העולם. הרוח הקרירה בידרה את שיערה והגלים עדינים של התרגשות פיצחו את עורה. הם המשיכו ללכת לאורך המעקה, טיפסו על מסתור דודים, ועברו מעל גשר מאולתר ולא יציב עשוי קרשים. לבסוף, נוגה הבחינה בחור גדול בקיר הלבנים, שכאילו נוצר מטיל שחדר דרכו פעם. היא נכנסה דרכו אחרי כולם. ואז עצרה את נשימתה. היא לא האמינה למראה עיניה. החברים של איילה הפכו את המקום למועדון מטורף: מהתקרה השתלשלו אורות גרילנדה צבעוניים שנצנצו כמו פיות. על הרצפה נפרש שטיח פרסי בגווני אדום וכחול. עליו הונחה ספת עור חומה מלאה בכריות, ובצדדים – שני כורסאות נוחות ופופים גדולים. בצד שמאל נוגה ראתה בר עץ גדול עם אוסף מרשים של משקאות – חלקם אלכוהוליים, אחרים פחיות מיץ וקולה. לצידו – מכונת חטיפים, כזו שצריך להכניס לה כסף ולנווט את ידית המתכת. לציד עמדה גם מכונת פופקורן ומכונת צמר גפן מתוק, כמו בפסטיבלים. ״מאיפה כל זה?!״ נוגה הביטה באיילה בתדהמה. ״הם השיגו,״ איילה הצביעה על רוחי וחבריו. ״הם טובים בלעלות דברים כבדים למעלה.״ נוגה המשיכה לסקור את המקום. בצדו השני של החדר עמדה מכונת משחקי וידאו כמו בארקייד של פעם, ולידה – בריכת ילדים מתנפחת, מהסוג הענקי. להערכתה, היא הייתה יכולה להכיל לפחות עשרה מבוגרים. ״איך יש לכם חשמל... ומים לכל זה?״ שאלה נוגה, בוחנת את קירות החדר המתקלפים ואת חוטי החשמל החשופים שבצבצו מהם. המקום נראה כאילו לא שימש למגורים כבר שנים. ״מה הבעיה. סידרנו,״ ענה טוקי כלאחר יד ופתח פחית בירה, אותה דחף ליד של נוגה. אחר כך פתח אחת לעצמו, נזרק לכורסת העור שמאחוריו, ונאנח בהנאה. מאחוריה, איילה הפעילה את מכונת הפופקורן. נוגה הביטה בגרעינים שהתפוצצו בתוך הקערה הכסופה התלויה, ומילאו במהירות את הסלסלה שמתחת. תוך פחות מדקה, החדר כולו התמלא בניחוח חמאה קריספית. בצדו השני של החדר, רוחי פתח זרנוק מים עבה במיוחד והחל למלא את הבריכה המתנפחת, שהתמלאה במהירות. תוך כדי כך הוא לקח פחית בירה, התפשט עד לתחתוניו ונכנס לתוך הבריכה עם הבירה בידו. נוגה הרגישה איך משהו בתוכה מתכווץ בחוסר נוחות – אבל לא אמרה דבר. מאחוריה, החלה להתנגן מוזיקה עדינה. כשהסתובבה, ראתה את סיני יושב על שרפרף עץ כהה, גיטרה אקוסטית בידו, פורט עליה מנגינה שקטה ויפה. ״בואי, שבי!״ איילה קראה אליה והגישה לה סלסלת קרטון קטנה, עם פסים אדום-לבן, מלאה בפופקורן שהריח כל כך טוב, עד שפיה של נוגה התמלא רוק. נוגה סקרה את החדר, ואז בחרה פוף ורוד ושמן והתיישבה בו. היא שוב סרקה את המרחב בעיניים – מנסה להכיל את המקום הזה, המוזר והזר. היה נראה שאיילה והנערים האלו בנו לעצמם עולם נפרד – מפלט מהעולם שבחוץ, עם כל מה שכל נער ונערה יכולים לחלום עליו. איילה התיישבה על השטיח לצידה והחלה לכרסם פופקורן. ״למה את לא שותה?״ שאלה אותה. נוגה קלטה שהיא עדיין אוחזת בפחית הבירה הפתוחה, אבל לא לקחה ממנה ולו שלוק אחד. היא הביטה במשקה המבעבע בידה והיססה. לשתות אלכוהול לא היה אסור. היא הייתה רגילה לשתות יין בכל שבת עם המשפחה, כחלק מהקידוש. אבל זה היה שלוק סמלי, בבית, לא פחית שלמה של בירה, ובטח לא עם חבורת נערים, על גג נטוש, בעיר התחתית. היא ידעה שזו לא עבירה. אפילו על הפחית היה סימון כשרות בולט. ובכל זאת – זה הרגיש כמו לחצות קו. לא קו הלכתי מובהק, אלא משהו פנימי. קו שלא אמור להיות בעייתי, אבל אולי עלול להוביל למקום שכן. היא הביטה סביב. כולם נראו רגועים – נחים, צוחקים, זורמים. אולי היא באמת הגזימה במחשבותיה. היא לקחה לגימה. הבירה הייתה מרה, אבל גם מרעננת. ופתאום, היא הרגישה גדולה. על הגג הזה, עם נערים ונערות, שותה בירה – בלי שההורים שלה או האולפנה ידעו דבר. ״איילה, נו בואי כבר!״ רוחי קרא פתאום מתוך הבריכה. ״אין מצב,״ ציחקקה איילה והשיבה לו בביטול. ״אין מצב שאת נשארת יבשה הפעם!״ הוא קרא שוב, ונעמד בתוך המים. ״שלא תעז!״ איילה צעקה אליו, אך זה לא הרתיע את רוחי. הוא יצא מהבריכה, שיערו נוטף מים על השטיח, הגיע עד אליה, הרים אותה על כתפו וסחב אותה חזרה לבריכה – בעוד היא צוחקת ומנסה להיאבק בו. כשהגיע לקצה, הטיל אותה פנימה. היא צווחה ונחתה בתוך המים, שהשפריצו לכל עבר. ״אין לי עוד בגדים, מטומטם!״ היא צעקה אליו מתוך הבריכה, מנגבת את פניה. ״על מי את עובדת? יש לך פה ארון שלם!״ צחק סיני מהצד השני של החדר. הוא הפסיק לנגן והחל לגלגל סיגריה. ״עוד שנייה הגיטרה שלך הופכת לסירה!״ איילה איימה והחלה לצעוד לעברו, רטובה ומטפטפת. סיני, בתגובה, נעמד על השרפרף והרימו את הגיטרה מעל ראשו. ״אל תעיזי!״ הוא רשף לעברה. אבל רוחי הקדים אותה – חטף את הגיטרה מידיו של סיני, ובשתי דילוגים קפץ חזרה לבריכה עם הכלי היקר בידיו. ״אני שוחט אותך אם אתה מרטיב את זה!״ סיני זינק מהשרפרף אל עבר הבריכה, פשט את חולצתו תוך כדי תנועה, וחטף את הגיטרה חזרה מידיו של רוחי. איילה, עדיין צוחקת, הצטרפה גם היא לבריכה והתיישבה בתוכה. ״זה עדיין לא נגמר בינינו!״ רוחי איים אבל גם במקום להמשיך במאבק הוא התיישב לצד איילה וחיבק אותה מהצד. ״ודרך אגב, ממי״ הוא פנה אליה ״לא אמרת כלום על זה שהמים חמים״ הוא ציין בגאווה. ״חמים? אולי יותר כמו פיפי,״ איילה לעגה לו. ״איזה פיפי?! זה מינימום ג׳קוזי! הרמתי לך פה ספא ברמה בינלאומית!״ ״פיפי,״ היא התעקשה. ״נוגה, תבדקי רגע את המים, תגידי לי שזה לא חם כמו ג׳קוזי״ רוחי זרק לה פתאום. נוגה הופתעה מהפנייה, והביטה בו בהיסוס. ״רק תבדקי עם היד,״ הוא חייך. ״אוקיי,״ מלמלה וניגשה לבריכה. המים אכן היו חמימים מאוד, ממש כמו אמבטיה.היא הביטה באיילה ורוחי – יושבים צמודים, מחזיקים בירה בידיים, צוחקים. בצד השני, סיני ישב, גיטרה יבשה בידו, סיגריה רטובה בין שפתיו. נוגה הרגישה דחף להצטרף – לשחרר, להיכנס למים, בלי דאגות של צניעות, או מה יגידו. ״נוגה, את בסדר?״ שאלה איילה מתוך הבריכה. נוגה לא ידעה אם היא בסדר. המקום הזה היה כל כך שונה ומוזר בעיניה. היא הרגישה כאילו המון רצונות מנוגדים מתאבקים בתוכה. הרצון להיות חלק מהחבורה המגניבה הזו, שאיילה פתחה לה את הדלת אליה. הרצון לשחות, לצחוק, להשתלב. לשתות כמו גדולה, ולהפסיק להרגיש כאילו היא נושאת על כתפיה את המשקל של דת שלמה. מה היו אומרים לה באולפנה אם היו יודעים שהיא פה? במועדון סודי של כמה נערים ונערה חילונים, חצי עירומים, מחובקים בג׳קוזי מאולתר על גג בעיר התחתית של חיפה. מעשנים. שותים. מתלטפים. זה היה יותר מדי. אבל גם… מגניב. הילדים האלה עושים מה שבא להם – ובסטייל. נוגה הציצה בביישנות על הנשיקות הקטנות שרוחי הגניב לאיילה בעורף מדי פעם, ובאיילה ששיחקה עם אצבעותיו של רוחי מתחת לפני המים. היא תהתה לאן הקשר שלהם כבר הגיע. האם הם מאוהבים? כמה זמן הם ביחד? הם נראו מאושרים. חופשיים. נוגה חשבה לעצמה שזה כל מה שהיא חלמה עליו, כל מה שרצתה להיות – אבל ידעה שייקח עוד שנים עד שתוכל להרשות לעצמה אפילו להתקרב לזה. עד אז, היא תצטרך להמתין בסבלנות. ולחלום. ״אולי תיכנסי?״ טוקי, שישב עד כה בצד, שותה את הבירה שלו בשקט, פנה אליה לפתע. ״אני עוד שנייה נכנס גם.״ הוסיף. נוגה ניענעה בראשה. ״לא, תודה,״ אמרה בקול שקט. ״אני אשב.״ היא הסתובבה וחזרה אל הפוף שלה, מביטה בהם מרחוק. פתאום הטלפון שלה ציפצף. היא שלפה אותו במהירות והציצה במסך – הודעה מווקס: ״אני בדיוק יצאתי לסיבוב בעיר, אמא שלי שלחה אותי לסידור. רוצה להצטרף, לדבר?״ גל של פרפרים שטף את בטנה. ״כן,״ היא כתבה לו בחזרה, בלי לחשוב פעמיים. ״איפה את?״ הוא השיב מיד. נוגה שלחה לו מיקום, וכמה רגעים לאחר מכן הוא כתב: ״עשר דקות אצלך.״ היא קמה וניגשה לבריכה. ״אני צריכה ללכת,״ לחשה לאיילה. איילה הביטה בה בהפתעה. ״בטוחה?״ שאלה. ״כן... מישהו מחכה לי...״ רק כשאמרה את זה שמה לב לשמץ של גאווה שזלג לה אל תוך הקול.